קלאוסטרופוביה

 

קלאוסטרופוביה בעידן ה-MRI

 © כותב המאמר: עופר בן-חורין (מחבר הספר "MRI המדריך המלא – רפואה ופיזיקה נפגשות")

ה- MRI, ראשי תיבות של Magnetic Resonance Imaging ובעברית דימות בתהודה מגנטית הינו טכניקה חדשנית יחסית, שהשימוש בה מתרחב וגובר בעקבות התקדמות הטכנולוגית והוזלת עלותם של הבדיקות.

בבדיקה זו ה- MRI סורק בטכנולוגיה מתוחכמת את המוח ואת הגוף על מנת להבחין בפתולוגיות המתבטאות בעיקר ברקמות הרכות של הגוף, כמו למשל פריצות דיסק, קרעים ברצועות, במיניסקוסים והדמיית גידולים.

כיום מתבצעות במכשירי ה-MRI ברחבי הארץ, מבדיקות הדמיה פשוטות של מוח ואיברי הגוף ועד בדיקות אנגיו להדגמת כלי הדם במוח ובגוף ( MRA ), בדיקות שד לאיתור פתולוגיות כמו סרטן השד ( MRM ) ועוד.
מהלך בדיקות רבות כולל הזרקת חומר לתוך הוריד ( חומר בשם גדוליניום ) לצורך הדגמה טובה יותר של הממצאים הנראים.
בעקבות התפתחות הטכנולוגיה ועוצמת המכשירים, התקצר זמן הבדיקה ב-MRI , אך הוא עדיין נחשב לזמן ארוך יחסית לשיטות סריקה אחרות כמו למשל ה-CT ויכול לנוע בין דקות אחדות לחצי שעה ויותר.
היתרון הגדול של בדיקת MRI הוא ביכולת האבחון הטובה שלה ובהיותה נטולת קרינה מייננת, קרינה שניתן לקבל בשפע בבדיקות הדמיה אחרות כדוגמת צילומי רנטגן ו-CT.

למרות שהבדיקה נטולת סיכונים ודי נוחה , בין 5% ל-10% מהנבדקים אינם מצליחים לסיים את הבדיקה מחמת תחושת קלאוסטרופוביה.
במהלך בדיקת ה-MRI, הנבדק מוכנס לתוך צילינדר ארוך וצר, מתבקש לא לזוז למשך זמן הבדיקה ואז מתחיל המכשיר בתהליך איסוף אינפורמציה לצורך בניית התמונות. הימצאות באותו מקום סגור לזמן ממושך יכולה להוות טריגר לפחד קלאוסטרופובי שקיים אצל הנבדק באישיותו ואז להתקף חרדה ולהפסקת הבדיקה.

הקלאוסטרופוביה ( Claustrophobia ) היא תסמונת פסיכולוגית ידועה שהלוקה בה חש סימפטומטי חרדה במקומות סגורים.
הפחד הקלאוסטרופובי מתייחס לאו דווקא לפחד של האדם ממקומות סגורים אלא דווקא למה שיכול אותו מקום סגור לגרום לאדם ( Rachman, 1990) .
מחקרים הוכיחו שהמנבא הכי חזק להרגשת פאניקה ולהפסקת בדיקת ה-MRI על-ידי הנבדק הוא הפחד הקלאוסטרופובי.

אנשים שנוטים להילחץ באופן טבעי, נוטים לחרדה, בעלי מחשבות שליליות על הבדיקה ובעיקר אנשים בעלי היסטוריה של קלאוסטרופוביה מוקדמת הם אלו המועדים לחוש את תחושת הפאניקה הקלאוסטרופובית בתוך המכשיר בזמן ביצוע הבדיקה ( McNally, 1990 ).
הקלאוסטרופוביה יכולה גם להיגרם או להיות מלווה גם על-ידי כאב או מצוקה נפשית בעקבות הבעיה הגופנית ופחד באשר לתוצאות הבדיקה. כל אלו יכולים לחזק את התחושה הקלאוסטרופובית ולגרום להפסקת הסריקה על-ידי הנבדק
( Rachman, Levitt, & Lopatka, 1988 ).

מחקרים אחרונים מצאו שהקלאוסטרופוביה משלבת בתוכה שני אלמנטים נפרדים- הראשון הוא הפחד מהגבלת יכולת התנועה כתוצאה משהות במקום קטן וצר (fear of restriction) והשני הוא הפחד ממחנק ( fear of suffocation ) ( Rachman,1990 ).
בבדיקת ,MRI הנבדקים החשים קלאוסטרופוביה מוטרדים יותר מאלמנט הסגירות והגבלת התנועה מאשר מאלמנט המחנק וזאת מכיוון שצילינדר
ה-MRI פתוח משני צדדיו ואז ניתן לראות את "האור בקצה המנהרה".

קצת סטטיסטיקה- מעל רבע מנבדקי בדיקת ה-MRI מדווחים על חרדה קלאוסטרופובית מתונה עד חמורה בזמן סריקת ה- MRI . בין 5% ל- 10% מהנבדקים שמבצעים סריקת MRI אינם מסוגלים לעבור את הבדיקה או מפסיקים אותה בגלל קלאוסטרופוביה.
שימו לב שמחיר בדיקת MRI מסתכם במאות דולרים ולכן הפסקת הבדיקה גורמת לנזק כלכלי לא קטן למערכת הבריאות. מעבר לכך, כמובן שהבעיה שבעטיה הגיע הנבדק ל-MRI לא מאובחנת ( ופעמים רבות בדיקת ה-MRI היא הבדיקה היחידה שאכן יכולה לאבחן אצלו את הפתולוגיה וזאת לאחר שמוצו כל בדיקות האבחון האחרות-הזולות יותר).

אחת הדרכים לפתור את הבעיה היא לבצע את סריקת ה-MRI בהרדמה, אלא שכאן מעורבת הוצאה כספית נוספת וסיכון לא הכרחי לנבדק.
היכולת של הנבדק להתגבר על הקלאוסטרופוביה שלו היא לא רק בעלת ערך כלכלי ואיבחוני, היא גם בעלת ערך תרפויטי לנבדק עצמו.

מחקרים הראו שאנשים שהפסיקו את סריקת ה-MRI בעקבות קלאוסטרופוביה, בהתאם לתיאורית הלמידה, הימנעותם ממקומות סגורים ובעקבות זאת הפחד שלהם- גדלו.
מאידך, אותם אנשים שאכן הצליחו להתגבר על הקלאוסטרופוביה שלהם וסיימו את הבדיקה, פחדם ממקומות סגורים פחת בעקבות החוויה שעברה עליהם (הניסוי השתמש בשאלון הקלאוסטרופוביה-
CLQ- The Claustrophobia Questionnaire שנבנה על-ידי Rachman).
מעבר לכך, ניסוי שבדק את רמת החרדה הכללית ואת רמת הפחד של האדם לפני הבדיקה (על ידי כלי מחקר – STAI- Speilberger state-trait anxiety inventory ו- FSS-fear survey schedule) הראה שלא רק רמת הפחד הקלאוסטרופובי פחתה אצל הנבדק אם הצליח לסיים את הבדיקה אלא גם רמת החרדה והפחד הכלליים שנבדקו לאחר חודש מהבדיקה הופחתו ( Kilborn & Labbe , 1990 ).

מכל זה מתברר שהצלחתו של הנבדק הקלאוסטרופובי בביצוע סריקת ה-MRI מדמה את יעילות הטיפול ההתנהגותי-הקוגניטיבי שהוכחה בטיפול בפוביות, ולכן יש להתייחס לעניין בצורה הרבה יותר ממוקדת ויעילה (יש לציין שכבר כיום יש התייחסות נכונה ויעילה במכוני ה-MRI לאותם נבדקים קלאוסטרופוביים אבל בהחלט ניתן לשפר את העניין מצד מערכת הבריאות ומצד הנבדקים עצמם.

מספר דרכים לשפר מוכנות של נבדקים קלאוסטרופוביים:

1) איתור הנבדקים הפוטנציאליים לקלאוסטרופוביה על ידי העברת שאלון CLQ (The Claustrophobia Questionnaire) מאחר שחלק מהנבדקים אינם יודעים שהם עתידים לחוש תחושות קלאוסטרופוביות במהלך הבדיקה.

2) הכנת אותם נבדקים לבדיקה על ידי שיחת הרגעה קצרה ומתן הסבר על פעולת המכשיר מעבר לתהליך הכנה רגיל של נבדק. במהלך הכנה זו ניתן ללמד את הנבדק טכניקות התנהגותיות וקוגניטיביות להתגברות על הפחד במהלך הבדיקה (מיושם לאחרונה בעזרת טיפול בדמיון מודרך
במכוני ה-MRI ).

3) לאותם הנבדקים אשר יודעים שהם בעלי נטייה לקלאוסטרופוביה רצוי לבוא עם מלווה שיחזיק את ידם בזמן הבדיקה ויעזור להם להתגבר על הפחד. ניתן גם לקחת כדור הרגעה לפני הבדיקה על מנת לחוש רגועים יותר. במהלך הבדיקה חשוב לעצום עיניים ולהשתמש בתרפיית דמיון מודרך שניתנת ללמידה.

לסיכום, הצלחה בבדיקת ה-MRI על-ידי נבדקים שאותרו כקלאוסטרופובים תחסוך למדינה סכומי כסף רבים. היא תתרום לאבחון מהיר ויעיל יותר של הנבדק ותעזור לו משמעותית בהיחשפות למקומות סגורים בעתיד.

ביבליוגרפיה

Rachman, S. (1990). Fear and Courage, 2nd ed., Freeman, New York.

McNally, R. J. (1990). Psychological approaches to panic disorder:
Areview. Psychol. Bull. 108: 403-419.

Kilborn, L.C. & Labbe, E.E. (1990). Magnetic resonance imaging scanning procedures: Development of phobic response during scan and at one-month follow-up. Journal of Behavioral Medicine, 13, 391-401.

Rachman, S. Lopatka, C. , Levitt, K. (1988). Experimental analyses of panic 2. Panic patients. Behaviour Research and Therapy, 26, 33-40.

.